באקמונוגאטארי- כרך 1 סיפור ראשון: היטאגי קראב פרק מספר 001

רגע 1? זה אומר שיש עוד?

בלעדי לאנימה פרדייס!!!

001

אפשר לומר היטב שהיטאגי סנג'ואוגאהארה הייתה ההתגלמות של הדימוי הילדה החולה - אין זה נראה מובן מאליו כי מעולם לא השתתפה בחינוך גופני, ואפילו בזמן מסדרי בבוקר או התכנסויות אחרות היא תמיד הייתה יושבת לבדה בשל כתוצאה מהאנמיה שלה. היינו באותה כיתה בשנה הראשונה, השנייה, ועכשיו בשלישית שלנו, אבל אני עדיין לא רואה אותה מנסה אפילו לרוץ. היא הייתה לקוחה קבועה במשרד של האחות, ובגלל ביקורים תכופים שלה אצל רופא המשפחה, היא הייתה באופן קבוע או באה לכיתה באיחור, עוזבת את בית הספר מוקדם, או לא מופיעה בכלל. תדירות היעדרויות שלה הגיע לנקודה שבה אנשים התגרו שבית החולים הפך לביתה והיא פשוט משתמטת.

עם זאת, גם אם היא הייתה חולה, הרושם שהיא נשארה איתו לא היה מוחשי. רזה בדמותה של חוט דק, כאילו שהיא תישבר אפילו מהמגע הקל ביותר, ארעה - כנראה מסיבות אלו חלק מהנערים התלחששו, חצי ברצינות, חצי בבדיחות, כי היא הייתה יורשת המוגנת על ידי משפחתה העשירה. למען ההגינות, זה היה מקובל על הדעת. אפילו אני חשבתי כי סוג זה של תפקיד התאים לה מאוד.

סנג'ואוגאהארה תמיד ישבה בפינת החדר, לבדה, קוראת ספר. היו פעמים שבהם היא הייתה קוראת ספר עבה ולא ברור בכריכה קשה. והיו פעמים שבהם היא הייתה קוראת ספר קומיקס עם כריכה שנראתה כמו לקרוא את תוכן של אותו הקומיקס יוריד את רמת ההשכלה של הקורא. נראה שיש לה גישה של לקחת-את זה-כמו שיש כשזה נוגע בבחירת חומר קריאה. ואולי היא פשוט קוראת כל דבר, כל עוד הוא מכיל מילים, או אולי היא בחרה מספריה עם כמה קריטריונים ברורים ...

אף על פי כן, נראה כי היא הייתה אינטליגנטית בהחלט כי היא הייתה בחלק העליון של הכיתה שלנו. אחרי כל מבחן על גבי לוח הדירוגים, השם היטאגי סנג'ואוגאהארה היה ללא ספק מופיע בעשרת המובילים. וכך זה היה עבור כל, אחד הנושאים. כדי להשוות אותה איתי, מי שנכשל בהכל מלבד מתמטיקה, זה יהיה שחצני לכל הפחות. אין ספק, המוח שלנו הורכב בצורה שונה בלידה.

לפי מה שראיתי, לא היו לה חברים. אפילו לא אחד. עד עכשיו, גם לא יצא לי לראות אותה משוחחת עם אף אחד. אם על אחד היה להעמיד עין חדה לפרטים, זה היה יכול להיות כי סנג'ואוגאהארה שהייתה תמיד

קוראת איזה ספר - ומן עצם פעולת הקריאה - קימה חומה סביב עוצמה האוסרת על כל אחד להתחיל שיחה איתה. אני, עצמי, ישבתי לצידה במשך קצת יותר משנים, אבל אני יכול להגיד בשכנוע שאנחנו מעולם לא החלפנו סט אחד של מילים. עכשיו שאני חושב על זה, בכל פעם שהיא נקראה על ידי המורה היא הייתה תמיד עונה כמו רובוט בחולשה "אינני יודעת," ובאמת, רק מבחינה זו היא הייתה בדיוק כמוני. (אבל, אם היא אכן יודעת את התשובה או לא, היא תענה רק עם "אינני יודעת.")

הדבר הזה שנקרא בית הספר הוא מוסד מקרן, איפה זה יהיה הנורמה לאנשים בלי חברים להתאסף עם אנשים אחרים בלי חברים כדי ליצור יחד מעין קהילה (או אולי אפשר לקרוא לזה סוג של מושבה), (וגם, האמת חייבת להיאמר, אני הייתי ככה עד שנה שעברה), אך נדמה כי סנג'ואוגאהארה הייתה גם חריגה לכלל זה. כמובן, אחרי מה שאמרתי עכשיו, זה לא כאילו שהיא קורבן להתעללות. ככל שאני יכול לראות, היא לא נרדפה ולא מנודה בשום מובן של המילה הזאת. רק, שמאז זה הפך מובן מאליו שסנג'ואוגאהארה תהייה בפינה של הכיתה, קוראת את הספרים שלה, עם הקיר שבנתה סביב לה. נוכחותה בפינה הקטנה שהפכה לטבעית. ובשבילה להיות בשום מקום אחר לא היה. ככה זה.

אבל, בכל מקרה מדובר שהוא, לא הייתה לכך חשיבות. כי אם הייתי צריך להסתכל על חיי בשלושת שנותיי בתיכון באופן כללי, לספור מאתיים איש בשכבה בשנה החל מהשנה הראשונה שלי עד הסיום, כולל כל הצעירים לי, הבוגרים לי, חברים לכיתה, ומורים הוסיף עד כאלף אנשים שאיתם חלקתי אותו המרחב; ואם הייתי צריך להתחיל לחשוב על רק כמה מאלף האנשים האלה יכולים להיחשב כמי יש לו משמעות כלשהי בחיי, לכל אחד, התשובה תהיה מדכאת.

רק על ידי מזל מוזר אני בסופו של דבר באותה הכיתה כמו אותו האדם במשך שלוש שנים ברציפות, אם כי לא מילה אחת הוחלפה ביננו, אני לא חושב שזה היה לפחות קצת בודד. כלומר, במילים אחרות, זה היה משהו שפשוט היה, ומאוחר יותר זה יהפוך לא יותר מעוד זיכרון אחד. בעוד שנה אחת, לאחר שאסיים את לימודי , מה אני יעשה אינני יודע, אבל זאת לא הנקודה - אני בהחלט לא אחשוב על סנג'ואוגאהארה, ואני כנראה לא אצליח להיזכר איך היא נראית אם אנסה.

זה יהיה בסדר מבחינתי. וזה אמור להיות בסדר עם סנג'ואוגאהארה גם כן. ולא רק סנג'ואוגאהארה, אבל כולם בבית הספר אמורים להיות ככה. זה יהיה שגוי ביסודו לחשוב דבר כזה זכאי לאיזו עצבות.

זה היה מה שחשבתי.

ועדיין.

זה קרה צריך לקרות ביום מסוים. זה היה בשמונה במאי, כאשר חופשת האביב מהגיהינום שלי הסתיימה ועברתי לתיכון, מיד לאחר הסיוט שהיה שבוע הזהב. עם הנטייה לאחר, רצתי במדרגות מאחר לכיתה כרגיל, בדיוק כשהגעתי ליעד, בדיוק מעלי, ילדה נפלה מן השמים.

זאת הייתה היטאגי סנג'ואוגאהארה.

אם היו להיות מדויק, זה לא היה כי היא נפלה בדיוק מן השמים - היא פשוט איבדה את שיווי משקלה וצנחה מהחלק העליון של המדרגות עם הפנים כלפי מעלה. אני כנראה יכולתי להימנע ממנה, אבל באותו רגע, תפסתי אותה.

כנראה, זו הייתה ההחלטה הנכונה. או, אולי לא.

למה?

מכיוון, שגוף הילדה שאני החזקתי בזרועותיי הייתה מאוד - עד גיחוך קלה. בגלל שסנג'וגאהארה הייתה כה קלה, באופן כל כך מוזר, קלה באופן מפחיד, זה אפילו לא היה עשה את זה מתיחה טובה.

זה היה כמעט כאילו היא לא הייתה שם.

כן.

אפשר כמעט לומר כי לא עמד לרשות סנג'ואוגאהארה הכוח שנקרא משקל בכלל.