באקמונוגאטארי- כרך 1 סיפור ראשון: היטאגי קראב פרק מספר 002
תורגם על ידי מיכאל בשיתוף עם אנימה פרדייס. כל הזכויות שמורות =]
002
"סנג'ואוגאהארה?" האנקאווה הטתה את ראשה בתגובה לשאלתי. "מה לגבי סנג'ואוגאהארה?"
"ובכן, לא עליה כשלעצמה ...
"דיברתי בכללי במעורפל. "רק תהיתי..."
"הממ."
"אתה יודע, הסתכל על שמה. היטאגי סנג'ואוגאהארה. אין זה קצת מוזר? מעניין? "
"סנג'ואוגאהארה. אין זו שם של מקום? "
"אממ ... זה לא למה שאני מתכוון. אני מדבר יותר על שמה הפרטי. "
"השם הפרטי שלה? אז היטאגי? האם זה באמת כל כך מוזר? אם זכרוני אינו מטעה אותי, היטאגי הוא מונח בהנדסה האזרחית היפנית? "כך היא הסבירה.
"וואו, את באמת יודעת הכל."
"אני לא יודעת הכל. אני רק במקרה יודעת את זה. "האנקאווה לא נראתה מרוצה לגמרי עם התשובה שלי. אבל במקום ללחוץ עלי עוד יותר, היא אמרה בפשטות: "אני מופתעת. אתה מתעניין במישהו אחר. "אמרתי לה שהיא נדחפת יותר מדי לתוך זה.
טסובאסה האנקאווה.
היא הייתה נציגת הכיתה שלנו. וזה היה לומר, היא התגלמות של איך נציגת הכיתה צריכה להיות - דמות ממושקפת עם שיער קלוע, מסודר ונעים הליכות, עד אימה ברצינות עם רצון טוב של כל המורים מאחוריה, שהייתה קיימת, כזן בסכנת הכחדה, כיום ניתן למצוא רק בקלישאות של אנימה ומאנגה. היא הייתה נציגת הכיתה במשך כל חייה, היא אפילו אחת עכשיו, אחרי שתסיים את לימודיה היא תהייה בדרך זו או אחרת להמשיך להיות אחת, או לפחות האוויר שהיא תפלוט יגרום לכל אחד להניח כך. בקיצור, היא הייתה נציגת הכיתה של נציגי הכיתה. במידה שאפילו כמה אנשים היו נשבעים זה שהיא נציגת הכיתה שנבחרה על ידי אלוהים עצמו. (למעשה, רק אני.)
היינו בכיתות נפרדות בשנה הראשונה והשנייה שלנו ועכשיו מצאנו את עצמינו באותה הכיתה. אמנם, אני לא שמעתי עליה קודם לכן. מטבע הדברים, אם הציונים של היטאגי סנג'ואוגאהארה היו בסמוך לחלקו העליון, אז ציונים של טסובאסה האנקאווה היו בראש הטבלה. כדי להשיג חמישה או שישה ציונים מעולים בשישה נושאים היו נראים כמו הונאה, אבל היא השיגה אותם בקלות רבה; אכן, גם עכשיו אני עדיין זוכר - זה היה במהלך הגמר של הסמסטר הראשון של השנה השנייה שלי כאשר האנקאווה כמו מפלצת רוחנית הצליחה לעבור בשלמות את הכל בשליטה לחלוטין מחינוך גופני ועד לכיתת אמנות; הדבר היחיד שהיא החמיצה היה להשלים שאלה ריקה בהיסטוריה היפנית. היא התפרסמה מספיק שגם אם אני לא רוצה לדעת עליה, הייתי שומע עליה בקרוב.
אבל אז...
זה יכול להיות בטעם רע בשבילי להגיד את זה, טוב, בעצם זה היה כנראה דבר טוב אבל בכל אופן, מצאתי את זה בלי סוף מביך, האנקאווה היה סוג של אדם אשר השקיף בכנות על אנשים אחרים, אדם אמיתי והגון. וזה יהיה בהחלט טעם רע בשבילי להגיד את זה, אבל היא גם הייתה עקשנית בטיפשות. היא הייתה רצינית מדי ולא פעם אחת שהיה בתוך ראשה רעיון היא נאחזה בו עד לב השמים. הייתה לנו תקרית קטנה במהלך חופשת האביב וזה חלף כבר מזמן, אבל כששנת הלימודים החדשה החלה ברגע שהיא גילתה שהיינו באותה הכיתה היא הצהירה לי: ". קויומי אראראגי אני אשנה אותך לטובה."
זה יהיה קשה לסווג אותי כעבריין צעיר ולא הייתי ילד בעייתי, אז בשבילי שראה את עצמו יותר בתור קישוט בכיתה, מכל דבר הצהרתה באה כרעם ביום בהיר, לא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותה אחרת, ההכוונה המוטעית שלה כבר השתרשה ולא ידעה הפסקה - עם "זהו זה! אני אגרום לזה לקרות!" אני מוניתי בתור עוזר נציגת הכיתה, אז הנה איפה שאנחנו עכשיו, בשמונה במאי אחרי הלימודים, רק אני והיא נשארנו בכיתה מלטשים את תכוניותינו לפסטיבל התרבות שהיה אמור להתרחש באמצע יוני.
"גם אם פסטיבל התרבות מתקרב, אנחנו כבר בוגרים. אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות בכל מקרה, בנוסף ללמוד לבחינות חשוב יותר, "אמרה האנקאווה. כפי שניתן היה לצפות, ללמוד לוקח עדיפות אפילו על פסטיבל התרבות עבור נציגת הכיתה של נציגי הכיתה.
"מכיוון שזה יבזבז המון זמן בניסיון להבין את חוות דעת הכיתה משאלון כללי, מה דעתך שאנחנו נצמצם את הבחירות בעצמינו ואז נתן לכיתה לבחור מאילו?"
"למה לעזאזל לא. נשמע די דמוקרטי בשבילי. "
"אתה תמיד כל כך נבזה על הדברים האלה, אראראגי. האם אתה תמיד צריך להיות כזה חכמולוג. "
"אני לא חכמולוג או משהו. כמו כן, הפסיקי לשחק באנשים באופן אקראי ללא סיבה. "
להשוואה, מה עשתה הכיתה שלך בשנה שעברה ובשנה שלפניה עבור פסטיבל התרבות?"
"בית רדוף, ובית קפה."
"זה הליך די שגרתי. סטנדרטי מדי. ממוצע אפילו. "
"ובכן כן."
"כנראה, ואפילו הגיע בהיקף הנמוך ביותר של בינוניות".
"את יכולה לא ללכת כל כך רחוק בבקשה?"
"חה חה חה."
"באופן כללי אם כי, משהו סטנדרטי לא יהיה יותר טוב עבור הכלל? מכיוון שאנחנו צריכים לעשות את זה כיף לא רק עבור האורחים אבל לכיתה שלנו, כמו כן? ...כשאני חושב על שזה, סנג'ואוגאהארה לא השתתפה בשנה שעברה, או בזו שלפניה. "אבל זה לא היה רק פסטיבל התרבות, סנג'ואוגאהארה מעולם לא השתתפה במשהו מחוץ לכיתות הרגילות, דבר שעלול להיחשב פונקציה חברתית. היה זה מובן מאליו שהיא לא השתתפה ביום ספורט, אבל היא מעולם לא הלכה לטיולים או בסיורים כיתתיים. זה היה דבר הרופא שאוסר מעורבות בפעילות גופנית מאומצת או משהו כזה או אחר.
אבל אם על מישהו היה לבחון את העובדות לעניין, המקרה שלה היה חשוד מספיק. לא היה שום דבר מוזר עם איסור להתעמלות מופרזת, אבל במצבה - כדי לא לאפשר שום דבר שדומה להתעמלות בכלל יהיה מוגזם באופן לא טבעי - אלא אם כן, אלא אם כן כמובן זה לא היה חלק מתפיסה מוטעת מצדי. סנג'ואוגאהארה הזאת אכן לא בעלת משקל. אז, כן, היא תצטרך עם מירב המאמצים להימנע מלהיות מחוץ לכיתות רגילות, כמו ספורט, או נגרות, איפה
שמגע גופני עם המון לא ידוע של אנשים יוכל לקרות, כדי לוודא באופן מוחלט שהיא לא תמצא את עצמה בחוץ.
"האם אתה באמת כל כך נרעש בגללה? סנג'ואוגאהארה. "
"אני בכלל לא -"
"בנים באמת הולכים אחרי הבנות החולניות אז. הו - וואו -! כמה מושחת, כמה סוטה "האנקאווה ונזפה בי בהתגרות. היה קצת מתח יוצא דופן במה שהיא אמרה.
"חולניות, הא." אני מניח באופן מסוים היא הייתה חולנית. אבל רגע, היה אחד שבאמת קרא לזה מחלה? זה יהיה ההסבר הקל מכיוון שהיא כל הזמן חולה היא באופן טבעי תשקול מעט - עדיין במשקל כזה, שלא ניתן לכנותו אחד משכנע. היא הייתה ילדה קטנה למדי, כך או כך, אבל זה לא משנה את העובדה כי אדם בוגר ייפול מהחלק העליון של המדרגות כל הדרך למטה אל קומת הקרקע. בדרך כלל, כל אחד היה מקבל פציעות במצב כזה. ועדיין, למרות כל זה, לא היה כמעט שום הדף כאשר תפסתי אותה.
"בכל מקרה אתה לא אמור לדעת הרבה יותר עליה? בהשוואה אלי לפחות, בהתחשב בעובדה שאתם הייתם באותה הכיתה ביחד במשך שלוש שנים רצופות. "
"אם את מנסחת את זה כך, אז כן, אבל אני רק חשבתי שאת, היותך ילדה, תהייה יותר מודעת לנסיבות של נערה אחרת."
"נסיבות ...?" האנקאווה ניסתה לעצור את הצחקוק. "בהנחה שעל ילדה להתחשב 'בנסיבות', אז זאת עוד סיבה למה לא להסתובב ולספר לאנשים עליהם, נכון? במיוחד עם בנים. "
"אני מניח." כמובן, היא צדקה. "וזו הסיבה שאני שואל את נציגת הכיתה, בתור עוזר נציגת הכיתה, עליה. איך היא?"
"אז זה מגיע לזה."
האנקאווה ששרבטה במחברת שלה אפילו בזמן שאנחנו מדברים (היא שמרה על כתיבה, מחיקה, ואז כתבה "בית רדוף" ו "קפה" בראש הרשימה של אפשרויות בחירה) הניחה את העט והביטה בי עם זרועותיה שלובות.
"אתה יודע ששם המשפחה שלה פשוטו כמשמעו שדה קרב, אבל היא באמת ההפך הגמור מרדנית. היא סטודנטית בעלת כבוד עליון והיא לא משחקת מבריזנית או משהו. באמת אין בעיות בכלל. "
"כן, הבנתי. אבל אפילו אני יודע את הדברים האלה. מה אני שואל הוא
עוד על הדברים שאני לא יודע. "
"אבל עדיין, אנחנו היינו באותה כיתה רק כחודש. אני באמת לא יודעת כל כך הרבה. פלוס, עם שבוע הזהב באמצע. "
"כן. שבוע הזהב."
"הממ? מה לגבי שבוע הזהב? "
"לא, שום דבר. תמשיכי."
" הו , אני יודעת . היא לא ממש מדברת הרבה, ואין לה שום חברים בכלל נראה. ניסיתי להתקרב אליה מדי פעם, אבל זה כאילו שיש לה קיר המקיף אותה לחלוטין. "
כפי שציפיתי, היא מנסה להתחמק מאנשים אחרים. כמובן, אני רק שאל אותה אם היא מודעת לחלוטין לעובדה.
"אבל ... זה חייב להיות ממש קשה לה." קולה של האנקאווה תלוי באוויר. "זה חייב להיות בגלל מחלתה אחרי הכל. בחטיבת ביניים, היא הייתה כל כך הרבה יותר בהירה, כל כך הרבה יותר אנרגטית ועליזה. "
"בחטיבת ביניים? רגע, אז שניכם הלכתן לאותה חטיבת הביניים ביחד? "
"מה? לא אתה שואל אותי בידיעה? "האנקאווה הביטה בי בהפתעה. "נכון. אנחנו מאותה חטיבת הביניים קיוזאקה הציבורית. אף פעם לא היינו באמת באותה הכיתה, אבל היא הייתה שם די גדול בקמפוס. "
אפילו יותר ממה שאת היית? רציתי לשאול אותה. אבל אני עצרתי את עצמי. האנקאווה שנאה כשתייחסו אליה כאל אישיות מפורסמת בבית ספר בשיא הזלזול. אני חשבתי שזו האנקאווה שלא נתנה לעצמה מספיק הכרה, אבל ברור שהיא ראתה את עצמה בתור בחורה קצת יותר רצינית אך לגמרי נורמלית לגילה. הסלוגן שלה אשר היא האמינה ברצינות גמורה היה שכולם מסוגלים להשיג ציונים טובים אם הם עבדו למען זה.
"כי היא הייתה יפה מאוד, והיא הייתה ספורטאית מעולה."
"ספורטאית?"
"היא הייתה הכי טובה בקבוצת האתלטיקה. היא גם שברה לא מעט שיאים, בחטיבת ביניים. "
"קבוצת אתלטיקה ... הא." במילים אחרות, היא לא הייתה עדיין ככה בחטיבת ביניים. שופעת במרץ, מלאת חיים ועליזה - בכל הכנות,
לדמיין אותה מתנהגת ככה היה כמעט בלתי אפשרי מהאופן שבו שהיא עכשיו.
"זו הסיבה שמעתי כל כך הרבה דברים עליה."
"דברים כמו מה?"
"העובדה שהיא הייתה קשה להשגה , שהיא הייתה כל כך נחמדה שאתה לא תאמין, דברים כמו שהיא עובדת קשה מאוד. כמו כן, מסתבר, שאבא שלה הוא בעל - מעמד גבוה בחברה גדולה, היא גרה באחוזה ענקית, אז היא הייתה ממש עשירה, אבל היא הייתה לגמרי צנועה - בנוגע - לזה. היא הייתה מעל כולנו, אבל היא כיוונה גבוהה עוד יותר, דברים כאלה. "
"לעזאזל, נשמעת כמו סופרוומן". בנקודה זו, כדי לקחת דברים כאלה בערבון מוגבל. שמועות הן רק שמועות אחרי הכל.
"זה היה בחטיבת ביניים לפחות
בכל מקרה. " " ... אני מבין. "
"אחרי שהיא הגיעה לכאן, בריאותה התדרדרה, או משהו כזה. זה מה ששמעתי. אף על פי כן - אם, לומר לך את האמת, כשהגענו לאותה הכיתה השנה, הייתי בהלם. לא משנה מה קרה, היא לא צריכה להיות הטיפוס שיגדר את עצמו בפינה ככה. אבל זה רק הרושם שלי עליה בכל מקרה, "אמרה האנקאווה.
אין ספק שזה היה רק הרושם שלה. אנשים משתנים. האדם שהיה בחטיבת ביניים לא יהיה אותו אדם בתיכון. אני ללא ספק לא הייתי, וגם לא האנקאווה הייתה. אפילו סנג'ואוגאהארה לא הייתה צריכה להיות חריגה. אפילו לסנג'ואוגאהארה היו כנראה בעיות משלה להתמודד איתם, ואולי בעצם באמת הבריאות שלה רק מתדרדרת. אולי דווקא משום כך, היא אבדה את האופי הבהיר שלה; אולי היא רק איבדה את כל החיוניות שלה. כל אחד יהפוך לביישן אם מישהו יאבד את בריאותו לגמרי. על אחת כמה וכמה אם האחד היה במקור מלא מרץ. לכן, השערה זאת צריכה בוודאי להיות נכונה. או לפחות כך הייתי אומר אם אני לא הייתי תופס אותה הבוקר.
"אבל - אני יודעת שאני באמת לא צריכה להגיד את זה עליה."
"כרגע, בהשוואה למקודם, היא פשוט כל כך הרבה יותר יפה, אתה יודע."
“.........”
"כאילו הקיום שלה הוא כל כך... מתנדף."
דבריה ריסנו אותי לשתוק. קיום מתנדף, בלי נוכחות בחלל, כאילו היא הייתה רוח רפאים?
היטאגי סנג'ואוגאהארה - ילדה במצב בריאותי ירוד - ילדה בלי משקל - השמועות הן ... רק שמועות - אגדות אורבנית - רכילות - טחנת -שמועות - בערבון מוגבל... נכון.
"הו לעזאזל, בדיוק נזכרתי."
"הממ?"
"קיבלתי שיחת טלפון מאושינו."
"ממר אושינו? למה?"
"הוא ביקש - טוב, לעזור לו עם העבודה."
"אה ... אה." האנקאווה הראתה הבעת ספק. זה היה כנראה בגלל השינוי הפתאומי בנושא, או לייתר דיוק, הניסיון הבולט שלי לסיכום השיחה אשר דרבנה את חשדותיה. אין ספק, בתירוץ המפוקפק על הצורך לעזור עם העבודה של אושינו רק עורר את ספקנות שלה עוד יותר. זו הסיבה שלא אהבתי להתרועע עם אנשים שהיו כל כך מהירי תפיסה. בהתחשב בכך שהיא יכולה לנחש באופן מלא על מה שאני חושב.
אני נעמדתי וסיימתי את השיחה.
"אז הנה לכך, אני חייב ללכת עכשיו. האנקאווה, אני יכול להשאיר לך את השאר? "
"בטח, כל עוד אתה מבטיח לפצות על זה אחר כך. לא נשאר שום דבר חשוב מדי לעשות, אז אני אניח לך היום. אני ארגיש רע אם אגרום למר אושינו לחכות יותר מדי. " כך אמרה האנקאווה למרות שעדיין היו לה התלבטויות. נראה שהשימוש בשמו של אושינו השפיעה עליה. אושינו יכול להיחשב כעוזר להאנקאווה ולי, כך שבשבילה להראות כפוית טובה בצורה כזאת לא באה בחשבון. כמובן, שאני לא התייחסתי לזה לפני כן, אבל זה לא היה שקר מוחלט.
"לאחר מכן, אני אסיים להחליט על רשימת התוכניות להצבעה, ורק למקרה אצטרך לתת לך להסתכל על זה אחר כך?"
"כן. אשאיר את זה לך. "
"תגיד למר אושינו שאמרתי היי, בסדר?"
"בסדר, אני אמסור."
פתחתי את הדלת ויצאתי מחוץ לכיתה.
